יומי בהירושימה החל מוקדם בבוקר בAtomic bomb dome; מבנה שהיה מרכז קהילתי ותרבותי לתושבי הירושימה ברובע השוקק ביותר של העיר, לפני תחילת המלחמה.
אותו רובע שמספר שנים לאחר מכן, ספג את פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה. פצצת האטום, הותירה אחריה ריק והרס, ומאות אלפי קורבנות- משפחות וחיים שלמים, אזרחיים ברובם, שנעלמו ברגע בטווח של קילומטרים רבים. ואת הבניין הזה, שבאורח פלא היה היחיד ששרד את ההפצצה ועורר דיון סוער. חלק טענו שהוא מהווה טיפול יומיומי בהצפה לשורדי ההפצצה, וחלק אחר התייחס אליו כאל עדות היסטורית, כדי לזכור ולא לשכוח. אלה האחרונים הכריעו לבסוף, וכך, עומד במקומו עד היום והוא סמל לשלום וזוועות הנשק הגרעיני.
סביבו פארק מרגש ומרשים לזכר קורבנות הזוועה, ובליבו- מוזיאון השלום של הירושימה. עלות הכניסה למוזיאון, שווה ערך לכ2 שקלים ובתוכו- עולם ומלואו. אגפים שלמים המספרים על הדינמיקות שקדמו למלחמה, על הכרוניקות והטקטיקות של המלחמה עצמה, על הפגיעות האטומיות החמורות וגם המסקנות שהוסקו כתוצאה מכך.
במוזיאון למדתי על המלחמה של יפן עם סין במנצ'וריה ושאר מדינות האוקינוס הפסיפי, ולא אלאה אתכם בכך. ואמנם את נושא השואה חפרתי היטב מתוך עניין עמוק מאז שאני יכולה לזכור את עצמי, אך נראה שפסחתי על נדבך שלם של המלחמה הזאת, נדבך של חצי עולם בערך, כך גם בית הספר שהזכיר בכמה מילים את ההתקפה על פרל הארבור והנקמה האטומית שבאה לאחר מכן, ובכך סיכם את המלחמה בצד הזה של העולם.
המהלך הזה, שנראה כמו נקמה אימפולסיבית על התקפת הנמל הצבאי האמריקאי היה בעצם מהלך רב שנים ומחושב היטב, אסטרטגית וכלכלית.
איינשטיין, תמיד נראה לי כגאון בלתי מעורער וסמל לכל מה שטוב בעם הנבחר, מלך הE=MC^2 ושאר הנוסחאות ופוסטרו תלוי בביתי עד היום. ואמנם בחלק כלשהו במוחי ידעתי שהייתה ידו בדבר פיתוח פצצת האטום, אך כאן, לראשונה בחיי, קראתי מברקים ששלח לרוזוולט בזמנו, משכנעו להשקיע תקציבי ענק במחקר המדעי הזה. וכך, מספר שנים ו2 ביליון דולר לאחר מכן, פותחה הפצצה האטומית הראשונה בה נעשה שימוש צבאי בהיסטוריה. סקרנות מדעית שהובילה לאסון גדול באנושות.
באותם זמנים, כאשר גרמניה כבר נכנעה ויפן נותרה החזית הפעילה במלחמה, אך גם היא בשלבים מתקדמים של מסע ומתן, חשקה נפשה של ארצות הברית לשים קץ למלחמה כשידה על העליונה מול בעלות הברית האחרות, כמו גם להסביר את התקציבים האסטרונומיים שהושקעו בפיתוח האטומי הסודי.
הירושימה נבחרה לשפן הניסויים האטומי מתוך 4 יעדים פוטנציאליים ביפן בשל היותה עיר נמל מחוסרת מחנות שבויים אמריקאיים.
באותו בוקר של ה6.8.45 מזג האויר הבהיר סתם את הגולל על עתידה של הירושימה, מקל על המהלך הצבאי, וללא כל אזהרה מוקדמת, הופלה על העיר הפצצה האטומית.
ההשמדה הייתה המונית וגורפת, בטווח של עשרות קילומטרים מהפטריה האטומית שגזלה כל מה שעמד בדרכה- אנשים, בתים, בניינים, עצים. גוררת אחריה שנים רבות של השפעות גרעיניות במובן הגנטי, כמו גם התאוששות מורכבת וטראומתית בכל תחומי החיים של אותם אנשים שהצליחו לשרוד, של הירושימה ושל יפן כולה.
במיוחד הושפעתי מעדותו של ילד בן 13, ששרד בנס ופציעות קלות יחסית את הפיצוץ הנורא והרץ עם אחותו בת ה6, אוחז בידה, ברחובות המפוחמים- מגולחים כשרק שאריות של הרס וחורבן סביבם. אחותו משכה בשרוולו הקרוע ואמרה לו:"תראה, תראה, תינוק בלי ראש" ואז הבחין באישה- חצי חיה, חצי מתה, רצה לכל עבר בנסיון להציל את עצמה ואת תינוקה, שקשור על גבה, מבלי לשים לב שהאחרון כבר איבד צלם אנוש. הוא אמר לאחותו שאם יש לה טיפת חמלה כלפי האישה הזרה, עדיף שלא תאמר מילה ותעניק לה עוד כמה רגעי חסד לפני שתגלה בעצמה.
אך גם הסיפורים, העדויות, התמונות והמיצגים לא יוכלו לעולם להעביר למתבונן מהצד, שנים לאחר מכן, את הכאוס הזה שבלתי אפשרי להעלות על הדעת.
לא ניתן לתאר את חייהם של אלה ששרדו ונותרו רק עם קרעי הבגדים לגופם, הכוויות והשיער המחושמל, ללא בית או מפלט לברוח אליו, עומדים במרכזו של גיהנום. סוחבים איתם תופעות לוואי שרק אחרי סבל נוסף יבואו לבסוף למותם. לא את היתומים שנותרו לבדם בעולם, נאלצים לדאוג לעצמם תוך התאבלות עמוקה על מות משפחותיהם. לא את התינוקות שנולדו נכים או מפגרים, שנים לאחר מכן. וילדה אחת, סדקו שמה, שנחשפה לקרינה גרעינית בגיל שנתיים ומספר שנים לאחר מכן, חלתה במחלה חשוכת מרפא שהקנתה לה חודשים ספורים לחיות, האמינה שאם תיצור 1000 עגורי אוריגמי, משאלתה להחלים תתגשם, ישבה וקיפלה את העגורים הללו שהפכו לסמל השלום, מותירה אחריה במותה, מזכרת עצובה של תקווה.
וגם אני, ישבתי וקיפלתי עגור אחד, מתוך הזדהות, חמלה והבנה שלעולם לא אוכל להבין באמת.
helenasanjapan 